ד' פרקים ראשונים (3)

החלק הזה הוא האחרון מתוך הפרקים הראשונים.

שלי, שלה, שלנו

אולי אם אתן לה משהו שהוא שלי היא תסכים להיות חברה שלי?

באוספים שלנו חלקנו, היינו שותפות בכולם, והאמת, זה לא ממש הרשים אותה. ודברים אחרים שהיו לי לתת לה, משחקים, או צבעים, או ספרים, לא היו באמת רק שלי, הם היו גם שלה, במן אופן מוזר, ולכן גם אלו לא נחשבו. 

מעט דברים היו שלנו, שלנו באמת, הכי שלנו, של כל אחת לחוד, וגם אלו – חלקם רק למשך קצר בלבד. אמא הייתה שלי לבד, וגם אבא, וסיפורים שהם סיפרו רק לי, ודברים שעשינו בחדר, ב´שעת המשפחה´, או ´שעת-האהבה´, כמו שקראו לשעה הזו, של בין 4 לחמש אחר הצהרים, אלו היו רק שלי. וציורים שלי, אם כי אלו שלה היו יפים יותר, הרבה יותר.
וגם, המחשבות, וזיכרונות העבר, של לפני שנפגשנו,  וחלומות.  זיכרונות עבר ומחשבות וחלומות של ילדה בת 4, אולי 5.  כל כך מעט, כל כך זניח.  מה כבר יכול לעניין אותה בעבר שלי, חשבתי, או בחלומות, שיגרום לנו להיות  סוף סוף חברות, חברות אמיתיות..

וככה, בתקווה ענקית, יום אחד בדרך מהבית לחדר, או להפך, אמרתי לה: את יודעת מה? בואי נחליף בחלומות. את תספרי לי את שלך, ואני אספר לך את שלי.  והיא אמרה לי שלא, זה לא יצליח, היא חולמת או ´חלומות סתם´, ואלו לא מעניינים, או את החלומות של אמא שלה, ועם אלה היא לא עושה שום החלפות. אין לה חלומות משלה, ואם אני רוצה אני יכולה לספר לה את שלי, ושאני אדע שגם זה לא נחשב. אני לא ממש הבנתי מה נחשב חלום סתם, ומה חלום לא סתם, אבל לא שאלתי, וכך יצא, שרק אני סיפרתי.

  *

בפעם הזאת, כשנתתי לה לקרוא את הדברים, היא אמרה שקודם כל צריך לתקן. היא הגיעה בקיץ האחרון לפני בית הספר, ועוד אמרה, ´אני לא מסכימה שתשימי את הקטע עם ה´משוגעת´, כי אמא שלי לא הייתה משוגעת, את יודעת את זה, וזה שהיא רצה בכל הקיבוץ עם כוס מיץ העגבניות המחומם אחרי ע., זה ממש לא נחשב, כי בשביל ע. זו הייתה אשכרה רפואה, תרופה, בריאות.  ואת זה אפילו לוצי האחות של הקיבוץ אמרה. נגיד אפילו כוס מיץ עגבניות מחומם = יומיים חיים, ככה אמשלי אמרה לי, ואמא שלי אפפּעם לא שיקרה לי, זה לא...´, הוסיפה, ולי לא היה מה לומר, וזה גם לא היה משנה אם אגיד.  הרבה ימי חיים כאלה הכריחה אמא של ד. את ע. לשתות.

´אבל בכל זאת הבטחתי לך לא לקרוא לה כך אפילו שכולם, נכון?´, שאלתי, ´כן, אבל בכלל,  נראה אותך קודם רושמת את הפרק הבא, או ההוא של אחר-כך, ואם תספרי שם * הכל * אז אולי גם אני אעשה לך ויתורים´, הוסיפה, ´אבל לא יותר מדי, שלא תחשבי שלא תצטרכי להראות לי קודם´.

´בסדר´, אמרתי, ´אבל לדחות את זה כמה שיותר, מותר לי, נכון??´

והיא הסכימה, נשמה טובה ונהדרת שכמותה, ואני כמו תמיד, ידעתי שהיא תסכים.

  *

זה לא הצריף האמיתי, אבל הוא ממש דומה. 

אלו הצריפים האמיתיים 

©   כל הזכויות שמורות

פה מסתיימים הפרקים הראשונים. אני חושבת שאני רוצה באמת לעשות הפסקה, קצרה או ארוכה, לפני שאמשיך את הסיפור, ואם בכלל.  רווח של ´דברים אחרים´, לא חשוב איזה דברים אחרים. אבל באמת, לדחות את זה לזמן.     תודה לכל מי שקרא עד כאן.

פורסם לראשונה ב- 3/12/2003, בבלוג בתפוז.