ד' פרקים ראשונים (2)

ד´ אף פעם לא דיברה על ש´ שלה. אף פעם אחת, בכל שנות ילדותנו.  ידעתי שהוא קיים, ידעתי שחי באיזו עיר גדולה, אבל גם ידעתי שאסור לשאול עליו. אסור בתכלית, ואפילו עכשיו, אסור לכתוב עליו יותר מדי.  הייתה אמא של ד´,  עם מספר על היד, ועם מעט זיכרונות ורצוי, מאד רצוי, גם אותם לשכוח. היו לה זיכרונות מהעיירה ההיא וממשפחה שפעם הייתה לה, וזיכרונות ממקומות אחרים, זיכרונות של קור, ושל יערות, של אביב ושל רעב, ועוד, ועל כולם אסור לדבר, ואת כולם כולם צריך לשכוח,  ובסוף, ואחרי ותוך כדי אלו, הארץ המובטחת, ובסוף, חיים.

בואי נדבר על הישרדות, אמרתי לה.  הרי רק אנשים שבעים יכולים לשחק אותה הישרדות. להישפך לאיזה חוף, ולשחק אותה ´רובינזון קרוזו´, רק מה,  בקבוצה, עם התערבויות קטנות, וחיפוש מזון, (אבל אם לא מוצאים לא נורא, כי אורז תמיד יש), וחברויות, געגועים, מריבות, וקצת מחנאות, פצעים ו´תלאות´ אחרות במידה הנכונה, ומדורות, הרבה ´כיפת השמיים´ ו´א"ש לילה´, ובלי ´ציוילי.. כזה כאילו´ חוץ  מאי-אלו צ´ופרים על ניצחונות קטנים בתחרויות קטנות יזומות, ועם איזה ´אח גדול´ ששומר ומשגיח שהכל ידפוק כמו שצריך בשביל הצילומים של הטלוויזיה.  וכל זה מתוך הידיעה שזה רק לזמן קצוב, ואחר כך הביתה, Home sweet home,  עם מיליון או בלי אבל עם הרבה סיפורים, הביתה, לאיזו שהיא קורת גג, למשפחה, לעבודה, לסיר הבשר, וכו´.

´מענין מה אמא שלי הייתה אומרת על ההישרדות הזותי´, אמרה ד´. ´היא הייתה לבד מבחירה, ודאגה להסתתר היטב, לא חשוב היכן, העיקר לא לפגוש איש´. "לך תדע מי האיש, הרי רק מטורפים אמיתיים מסתובבים איפה שאני מסתובבת, ומי בכלל רוצה להיתקל במטורפים כמוני?", היא אמרה פעם מתוך הסיוטים שלה, קצת לפני הצרחות שהעירו אותה משנתה הרדופה´ .

אז בהישרדות כמו בהישרדות, אמא של ד´ לא רק מצאה חיים וארץ מובטחת (שגם נלחמת על קיומה),  היא גם התגברה על כל מיני ´אולי-ים´ מפחידים, ועשתה מעשה, ויום אחד הלכה לפגוש את שרידי העיירה ההיא, עיירת ילדותה, בגלל מודעה שצדה את עיניה, ובאמת מצאה אחות אחת, ובן עיירה אחד, ש´,  ואולי עוד מישהו משם, ובשביל שההישרדות תהיה אמיתית, או אולי משיקולים אחרים, נישאה לו (או אולי לא),  ונולדה ע´ ונולדה ד´, וזהו, זה כל מה שהיה צריך לה, ובמילא לא צריך לדעת יותר, או לדבר, ואחרי שנה או שתיים או שלוש, לא הרבה יותר, ד´ וע´ ואמא שלהן הגיעו אלינו, לאותו הצריף חדר ליד,  ד´ בקבוצה שלי וע´ שתי שכבות מעלינו, וכששאלתי אותה, ´איפה אבא שלך?´, היא אמרה: ´אמא אמרה לי להגיד לך שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, ואני רציתי להיות חברה שלה.

**

זה שהיא אמרה לי די בהתחלה: ´אמא אמרה לי להגיד שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, לא היה המבחן האחרון ש-ד´ עשתה לי. היו עוד כאלו שהיא העמידה אותי בהם, עד שהתרצתה, והסכימה להודות שאנחנו, בכל זאת, חברות.  בשביל שהיא תודה בזה הבטחתי לה המון הבטחות, לא שהיא ביקשה את כולן, אלא מיוזמתי הבטחתי, כי חשבתי שהנה הפעם, זהו המכשול האחרון, ולא יהיו אחרים.

דבר ראשון הבטחתי לה לא לקרוא לה שמנה, כמו כל הילדים, אבל זה היה פשוט מדי. בכלל לא אכפת היה לי אם היא שמנה או לא, אז זה לא נחשב, ידעתי שצריך קצת יותר מזה בשביל להיות חברות. 
אחר כך הבטחתי לה לא לצחוק לעולם, אבל  ל ע ו ל ם  על אמא שלה, לא כשנדמה לי שהיא מוזרה, או ´משוגעת´, או המון דברים, וגם לא אם כל הילדים מהקבוצה יחשבו כך, ויצחקו, ילעגו,  יקראו בשמות, אז לי אסור,  ואני   ל ע ו ל ם  לא, כלום, פשוט כלום לא אומר, אפילו לא במקלט המוגן של חדר ההורים.  ככה הבטחתי, בלי שהיא ביקשה, וחשבתי שזהו, עכשיו היא תסכים.  היא אמרה שזה באמת נחשב, אבל עדיין זה לא לגמרי מספיק.

לישון באותו החדר ´שלי´ אפילו שעם עוד ילדים, את זה היא ביקשה, וכך ישנו מיטה מול מיטה, ראש מול ראש, לשחק ולהכין שיעורים איתי היה לה הרבה יותר נוח, אז גם זה.  וממילא הדרך שלנו לצריף של ההורים הייתה אותה הדרך, ואנחנו היינו יחד, אבל עדיין לא חברות. 

סתם יחד, 
אבל שום יחד הוא לא סתם.
הוא תמיד מגיע, היחד, עם תוספות,
לפעמים סתם ולפעמים אחרות.

©  כל הזכויות שמורות  

פורסם לראשונה ב- 2/12/2003 בבלוג בתפוז.