הסיפור הראשון 2

והיא כנראה באמת חלמה חלום-סתם, כי בלילה ההוא היא לא בכתה, ובמשך כל הבוקר שאלה מתי כבר אמשיך לספר לה, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה, אולי לא, אולי בכל זאת לא, ובינתיים ניסיתי לא להיות אִתה לבד, שלא תשאל, ואז כשאמרה לי ´ידעתי עוד קודם שלא נולדת פה, אבל אמא שלי אמרה שיותר טוב שאת תספרי לי את זה בעצמך´, כבר לא הייתה לי ברירה, וידעתי שזהו, אני חייבת לספר לה, ודי. וכך הלכנו למגרש הכדורסל, והתיישבנו על ספסל האבן הצונן, וליתר בטחון לקחנו גם כדור, בשביל שאם ישאלו, נגיד שבאנו סתם, להתאמן, ושוב היא אמרה ´אתמול זה היה סיפור יפה´.  ומהמקום הזה, אני המשכתי לספר לה אותו. ´היו סיפורים של בוקר שסיפרה אמא, והיו סיפורים של לילה שאבא סיפר. סיפורי הבוקר היו קצת אחרי שהצוצלות העירו אותי. ´בו-קר-טוב-רֵֵיש, זמנ-ל-קומ-רֵֵיש, הן גרגרו שוב ושוב, ואמאשלי אמרה, רֵֵיש, הנה, היונים אומרות בוקר טוב, זמן לקום, בוקר טוב, חמודה. וקצת אחר כך הסיפורים שלה, בזמן האוכל,  בשפה זרה, לא כמו שהגננת סיפרה, לא כמו שאבא הקריא מהספרים, בשפה אחרת, באחת מהמרפסות הענקיות שמשקיפות מלמעלה על הרחוב, סיפורים על אווזים, ברווזים ואגם קסום, על ארצות רחוקות, הרים, נהרות, על מלכים, על משה רבינו ואליהו הנביא, והילד יצחק, ועוד, ובאלו אמא הצביעה על אנשים למטה ברחוב, ואמרה, ´הנה, כך נראה משה, והנה, אולי זה אברהם ולא, לא יודעת אם לאליהו היה זקן ארוך או קצר, ולא, לא יודעת איך נראה אלהים, לא, זה לא זה שמוכר לנו סברס..´, והיא משדלת אותי לאכול עוד קצת, עוד סיפור, עוד כפית, משלים ואגדות על מלכים ונסיכות וטירות ועוד כל כך הרבה סיפורים, ושירים, היא מספרת נהדר, אמא´. ו-ד´ אמרה ´נכון, היא באמת מספרת נהדר ושרה נהדר, ואת זוכרת שהיא אמרה לנו שאם לא הייתה עובדת במטבח ובמחסן הבגדים אולי הייתה שחקנית, או מספרת סיפורים?´, ואני אמרתי ´כן, זוכרת´. ורציתי שיחשיך כבר עודפעם, וקפצתי מספסל האבן שהיה גבוה כמו שתי ערימות חציר, ו-ד´ אמרה אם לא תפסיקי לקפוץ אני אספר להורים שלך וגם ל-ל´. אז התיישבתי לידה והמשכתי לספר. ©כל הזכויות שמורות   פורסם ב- 2/1/2003 בבלוג בתפוז .  היום בדיעבד הייתי מפרסמת את החלק הזה ואת הבא אחריו ברצף, אך רציתי לשמור על אותם המקטעים באופן שפרסמתי לראשונה בתפוז.

הסיפור הראשון 1

היה יום יפה אותו יום, ואנחנו הילכנו על שבילים, בין הבתים שנוספו עם השנים. שם, היכן שפעם צמחו עצי שקמים, שסק, מנגו וגויאבות, שיחי ורד הבר ופיטנגו, עכשיו בתים, וערוגות סדורות עם צמחים מתורבתים, וזיכרונות של ריחות, טעמים, וקולות אחרים הציפו אותנו. ושתֵינו, קצת פה קצת שם, נזכרנו בכל המקומות שנוהגות היינו להסתתר בהם, לדבר, להקשיב, לצחוק, לבכות, לשחק, לשתוק ועוד המון דברים, כל כך המון דברים.

"את זוכרת את הסיפור הראשון שלך?" , היא שאלה, ואני זכרתי.  "את יודעת" , היא המשיכה, "הרבה חשבתי מאז שסיפרת, על כמה הרבה דברים אפשר ללמוד בשבוע אחד או פחות, שאפילו לא היה כלול בשום תכנית לימודים. " ולי לא נותר אלא להסכים, ולשתוק, ולזכור. ובתוך תוכי סערות....  היא אמרה ´שלך´, חשבתי לעצמי.  אחרי כל כך הרבה שנים, היא החזירה לי את הסיפור שלי, היא החזירה לי את עצמי, היא אמרה ´שלך´.  צחוק ודמעות התערבבו בי, פרצו בה בעת, ולא ידעתי נפשי מאושר, ולא ידעתי נפשי מכאב.
"כן" , אמרתי, "זה היה שבוע צפוף, השבוע ההוא, צפוף לעייפה" . 

בהתחלה, כשרק אני סיפרתי, היה חשוב לי ש-ד´ תדע שאנחנו הגענו לא הרבה זמן לפניה. "לא נולדתי פה" , אמרתי לה אז בסיפור הראשון, "ובגן הייתי עם ילדים אחרים, ושבוע אחרי שהתחיל החופש, הגענו. אני עוד זוכרת את השורות שדיקלמתי במסיבת הסיום של הגן" , אמרתי לה, נעמדתי על ערימת חציר, וחזרתי על השורות שלי:
"לי תהיה חֶבְרה אחרת,
סֶפֶר, עפרון, מחברת,

לגננת הטובה, אומר: שלום, תודה רבה".

"כך דיקלמתי גם אז, מעל הבמה הגבוהה" , סיפרתי, "והגננת חיבקה אותי ואמרה ´אני יודעת שאת תהיי תלמידה טובה´, וחילקה לכל ילד עפרונות צבעוניים ומחברת, ואחר כך שרנו את  ´חמש שנים על מיכאל´, ואחר כך גם אמא חיבקה, והלכנו יד ביד הביתה לחדר על הגג, עם המרפסות הענקיות שהקיפו אותו מכל צידיו, והמון המדרגות שהובילו אליו, עד לקומה החמישית, ואמא אמרה ´את היית נהדרת, נהדרת´. אבא חזר הביתה ואמא סיפרה לו, והוא חיבק ונישק, ואפילו הסכים שאטפס על הנעליים שלו, נעולות לרגליו, וככה שנינו נרקוד. הוא זמזם מנגינה, הילך בצעדים קטנים, ואני גבוהה יותר מתמיד, כשרגלי על נעליו, רוקדת את אותם הצעדים, מרגישה את הקצב, ומחבקת אותו, ואוהבת ומאושרת. כל כך מאושרת. ואחר כך, לפני השינה, שוב סיפר לי על הליצן והתעלולים שלו מספר התמונות שאהבתי, ואמר: ´כן ליופי, כן ליופי´, ולא ידעתי אם זה הליצן אומר את השורה הזאת או אבא. כך או אחרת זה היה הסימן שהסיפור נגמר וצריך לישון, והוא ליטף לי את התלתלים, ונשק לי נשיקת לילה טוב, ונרדמתי" .

´זה סיפור נורא יפה´ , ד´ אמרה אז, ואני אמרתי, ´יופי, ועכשיו אני חייבת ללמוד לעוף´, וקפצתי מעל ערימת החציר ההיא, ערימת חציר אחת.

בינתיים ירד הערב, ונתנו ידיים, ורצנו מהר אל בית הילדים,  וקצת לפני שהגענו ד´ אמרה ´מחר תספרי עוד, ובינתיים אני אחלום בשבילך את השבוע של אחרי´ , ואני פחדתי שהיא באמת תחלום על השבוע ההוא, אז אמרתי לה ´מספיק לך עם החלומות של אמא שלך, את לא צריכה גם את שלי´ . ובשביל שהיא לא תחלום ידעתי שדבר ראשון למחרת, אני צריכה לספר לה את המשך הסיפור ההוא. וגם ללמוד לעוף, אבל לפני זה סוף הסיפור. או לעוף. מה שקודם. וליתר בטחון אמרתי, ´יותר טוב תזמיני לך חלום-סתם, זה הכי בטוח´ .

פורסם ב- 2/1/2004 בבלוג בתפוז.