יום שבת, 10 בנובמבר 2018

הסיפור הראשון 2


  
והיא כנראה באמת חלמה חלום-סתם, כי בלילה ההוא היא לא בכתה, ובמשך כל הבוקר שאלה מתי כבר אמשיך לספר לה, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה, אולי לא, אולי בכל זאת לא, ובינתיים ניסיתי לא להיות אִתה לבד, שלא תשאל, ואז כשאמרה לי ´ידעתי עוד קודם שלא נולדת פה, אבל אמא שלי אמרה שיותר טוב שאת תספרי לי את זה בעצמך´, כבר לא הייתה לי ברירה, וידעתי שזהו, אני חייבת לספר לה, ודי. וכך הלכנו למגרש הכדורסל, והתיישבנו על ספסל האבן הצונן, וליתר בטחון לקחנו גם כדור, בשביל שאם ישאלו, נגיד שבאנו סתם, להתאמן, ושוב היא אמרה ´אתמול זה היה סיפור יפה´.  ומהמקום הזה, אני המשכתי לספר לה אותו.

´היו סיפורים של בוקר שסיפרה אמא, והיו סיפורים של לילה שאבא סיפר.

סיפורי הבוקר היו קצת אחרי שהצוצלות העירו אותי. ´בו-קר-טוב-רֵֵיש, זמנ-ל-קומ-רֵֵיש, הן גרגרו שוב ושוב, ואמאשלי אמרה, רֵֵיש, הנה, היונים אומרות בוקר טוב, זמן לקום, בוקר טוב, חמודה.
וקצת אחר כך הסיפורים שלה, בזמן האוכל,  בשפה זרה, לא כמו שהגננת סיפרה, לא כמו שאבא הקריא מהספרים, בשפה אחרת, באחת מהמרפסות הענקיות שמשקיפות מלמעלה על הרחוב, סיפורים על אווזים, ברווזים ואגם קסום, על ארצות רחוקות, הרים, נהרות, על מלכים, על משה רבינו ואליהו הנביא, והילד יצחק, ועוד, ובאלו אמא הצביעה על אנשים למטה ברחוב,
ואמרה, ´הנה, כך נראה משה, והנה, אולי זה אברהם ולא, לא יודעת אם לאליהו היה זקן ארוך או קצר, ולא, לא יודעת איך נראה אלהים, לא, זה לא זה שמוכר לנו סברס..´, והיא משדלת אותי לאכול עוד קצת, עוד סיפור, עוד כפית, משלים ואגדות על מלכים ונסיכות וטירות ועוד כל כך הרבה סיפורים, ושירים, היא מספרת נהדר, אמא´. ו-ד´ אמרה ´נכון, היא באמת מספרת נהדר ושרה נהדר, ואת זוכרת שהיא אמרה לנו שאם לא הייתה עובדת במטבח ובמחסן הבגדים אולי הייתה שחקנית, או מספרת סיפורים?´, ואני אמרתי ´כן, זוכרת´. ורציתי שיחשיך כבר עודפעם, וקפצתי מספסל האבן שהיה גבוה כמו שתי ערימות חציר, ו-ד´ אמרה אם לא תפסיקי לקפוץ אני אספר להורים שלך וגם ל-ל´. אז התיישבתי לידה והמשכתי לספר.

©כל הזכויות שמורות  

פורסם ב- 2/1/2003 בבלוג בתפוז . 
היום בדיעבד הייתי מפרסמת את החלק הזה ואת הבא אחריו ברצף, אך רציתי לשמור על אותם המקטעים באופן שפרסמתי לראשונה בתפוז. 

יום שישי, 2 בנובמבר 2018

הסיפור הראשון 1


היה יום יפה אותו יום, ואנחנו הילכנו על שבילים, בין הבתים שנוספו עם השנים. שם, היכן שפעם צמחו עצי שקמים, שסק, מנגו וגויאבות, שיחי ורד הבר ופיטנגו, עכשיו בתים, וערוגות סדורות עם צמחים מתורבתים, וזיכרונות של ריחות, טעמים, וקולות אחרים הציפו אותנו. ושתֵינו, קצת פה קצת שם, נזכרנו בכל המקומות שנוהגות היינו להסתתר בהם, לדבר, להקשיב, לצחוק, לבכות, לשחק, לשתוק ועוד המון דברים, כל כך המון דברים.

"את זוכרת את הסיפור הראשון שלך?" , היא שאלה, ואני זכרתי.  "את יודעת" , היא המשיכה, "הרבה חשבתי מאז שסיפרת, על כמה הרבה דברים אפשר ללמוד בשבוע אחד או פחות, שאפילו לא היה כלול בשום תכנית לימודים. " ולי לא נותר אלא להסכים, ולשתוק, ולזכור. ובתוך תוכי סערות....  היא אמרה ´שלך´, חשבתי לעצמי.  אחרי כל כך הרבה שנים, היא החזירה לי את הסיפור שלי, היא החזירה לי את עצמי, היא אמרה ´שלך´.  צחוק ודמעות התערבבו בי, פרצו בה בעת, ולא ידעתי נפשי מאושר, ולא ידעתי נפשי מכאב.
"כן" , אמרתי, "זה היה שבוע צפוף, השבוע ההוא, צפוף לעייפה"

בהתחלה, כשרק אני סיפרתי, היה חשוב לי ש-ד´ תדע שאנחנו הגענו לא הרבה זמן לפניה. "לא נולדתי פה" , אמרתי לה אז בסיפור הראשון, "ובגן הייתי עם ילדים אחרים, ושבוע אחרי שהתחיל החופש, הגענו. אני עוד זוכרת את השורות שדיקלמתי במסיבת הסיום של הגן" , אמרתי לה, נעמדתי על ערימת חציר, וחזרתי על השורות שלי:
"לי תהיה חֶבְרה אחרת,
סֶפֶר, עפרון, מחברת,
לגננת הטובה, אומר: שלום, תודה רבה".

"כך דיקלמתי גם אז, מעל הבמה הגבוהה" , סיפרתי, "והגננת חיבקה אותי ואמרה ´אני יודעת שאת תהיי תלמידה טובה´, וחילקה לכל ילד עפרונות צבעוניים ומחברת, ואחר כך שרנו את  ´חמש שנים על מיכאל´, ואחר כך גם אמא חיבקה, והלכנו יד ביד הביתה לחדר על הגג, עם המרפסות הענקיות שהקיפו אותו מכל צידיו, והמון המדרגות שהובילו אליו, עד לקומה החמישית, ואמא אמרה ´את היית נהדרת, נהדרת´. אבא חזר הביתה ואמא סיפרה לו, והוא חיבק ונישק, ואפילו הסכים שאטפס על הנעליים שלו, נעולות לרגליו, וככה שנינו נרקוד. הוא זמזם מנגינה, הילך בצעדים קטנים, ואני גבוהה יותר מתמיד, כשרגלי על נעליו, רוקדת את אותם הצעדים, מרגישה את הקצב, ומחבקת אותו, ואוהבת ומאושרת. כל כך מאושרת. ואחר כך, לפני השינה, שוב סיפר לי על הליצן והתעלולים שלו מספר התמונות שאהבתי, ואמר: ´כן ליופי, כן ליופי´, ולא ידעתי אם זה הליצן אומר את השורה הזאת או אבא. כך או אחרת זה היה הסימן שהסיפור נגמר וצריך לישון, והוא ליטף לי את התלתלים, ונשק לי נשיקת לילה טוב, ונרדמתי" .


´זה סיפור נורא יפה´ , ד´ אמרה אז, ואני אמרתי, ´יופי, ועכשיו אני חייבת ללמוד לעוף´, וקפצתי מעל ערימת החציר ההיא, ערימת חציר אחת.

בינתיים ירד הערב, ונתנו ידיים, ורצנו מהר אל בית הילדים,  וקצת לפני שהגענו ד´ אמרה ´מחר תספרי עוד, ובינתיים אני אחלום בשבילך את השבוע של אחרי´ , ואני פחדתי שהיא באמת תחלום על השבוע ההוא, אז אמרתי לה ´מספיק לך עם החלומות של אמא שלך, את לא צריכה גם את שלי´ . ובשביל שהיא לא תחלום ידעתי שדבר ראשון למחרת, אני צריכה לספר לה את המשך הסיפור ההוא. וגם ללמוד לעוף, אבל לפני זה סוף הסיפור. או לעוף. מה שקודם. וליתר בטחון אמרתי, ´יותר טוב תזמיני לך חלום-סתם, זה הכי בטוח´ .




פורסם ב- 2/1/2004 בבלוג בתפוז.

יום שני, 29 באוקטובר 2018

ללא כותרת - שיר (כי מן הענן באת)


כּי מִן הֶעָנָן בּאתָ
ומן הרוּח, הַאֵשׁ
והֶעֲפר

אז חִפַּשׂנו בַּיערות
ולא מצאנוּךָ
וּבין קְבַרִים, וּבמערוֹת
ולא הייתָ בָּם

רק שׁתִיקוֹתיךָ ריחַפו כְּמו
צְללִים
בְּלוֹכֵד חלוֹמוֹת עתִּיק
שׁקֵטוֹת, עצוּבוֹת וסְדוּקוֹת


צְללים רחוֹקים
בּישׂרו את היותךָ, את לכתךָ.

כִּי מִן הֶעָנָן בּאתָּ
ומן הַרוּח, הַאשׁ
והֶעפַר,
ואליהם תַּשוּב. ואליהם
תַּשוּב


©   כל הזכויות שמורות

פורסם לראשונה ב - 17/12/2003 בבלוג בתפוז

יום שישי, 26 באוקטובר 2018

איש אחד

איש אחד, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, עבר לפני שנים ניתוח יזום, לא קשה מידי, אבל לאיש מבוגר גם כאלה מפחידים נורא.

אספתי את עצמי באותו היום, השארתי הוראות מה לחמם מתי במיקרו ונסעתי להיות אתו שם, עד שיתעורר וירגיש טוב קצת יותר (כמה שאפשר להרגיש כך אחרי ניתוח), ובערב תכננתי לשוב לי חזרה ל'גבעת החרצופים' ההיא, בעיר אחרת לגמרי.

חיכיתי מול חדר הניתוח, עד שיצא מי מהחדר ההוא ואמר: "הוא בחדר התאוששות, ואם את רוצה את יכולה להיכנס".

נכנסתי, וראיתי אותו חיוור מתחת לשמיכות, רדום, מחובר לצינורות שונים, ומפעם לפעם ממלמל דברים לא ברורים, כמו מחלום רחוק. התקרבתי, ליטפתי, נישקתי, דיברתי, שאלתי, כיסיתי, ניסיתי להבין מה הוא אומר, ולא הצליח לי כלום. מילים בשפת ילדותו, לא מובנות לי, וביניהן איזו מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, אולי שם, ובקופסה שלי לא היה לה שום פירוש, שום משמעות, כי אף פעם לא שמעתי אותה במצבי ערות של האיש הזה, ועל הסיוטים שלו הוא לא דיבר איתי מעולם.


"דבר ראשון שאעשה כשהוא יתעורר", חשבתי לעצמי, "אשאל אותו מהי המילה הזו. אבל איך, איך אני אביא לו את המילה המסוייטת, מאזור הדמדומים שלו, מילה שאף פעם לא אמר לי מקודם, ועוד כשהוא במצב של אחרי ניתוח. מה אני יודעת מה זה יעשה לו??? מה אני יודעת מה ה-מה שזה יעשה לו יעשה לי???? חיכיתי והתלבטתי ועוד חיכיתי, וסוף סוף הוא התעורר.

אחיות באו והלכו, וגם רופאים, ואחרי הרבה שעות העבירו אותו למחלקה. דיברתי אתו על הכל, ולא העזתי להזכיר את המילה ההיא. אבל עכשיו, אחרי ששמעתי אותה כך וכך פעמים ביום ההוא, היא כבר הייתה נטועה בי, מתויקת אי שם בקופסה, במדור "סיוטים שלא סיפרו לי עליהם", ומקושרת מאד לאיש ההוא, אחד מאלו שאני הכי אוהבת בעולם.


ועברו שנים, הרבה שנים, ויום אחד, בעודי שקועה בעבודה, מצלצל הטלפון, ומהעבר השני אשה שלא הכרתי, מספרת לי על הדרכים העקלקלות והאנשים שעברה עד שמישהו סיפק לה את מספר הטלפון שלי. היא כמעט מתנצלת. לא אותי באופן אישי היא מחפשת, כמובן שגם, גם, אבל יותר - אנשים שנשאו או נושאים שם משפחה של קרובים שלה שכבר אינם. וככה, דרך הרבה כתובות ואנשים וסימני דרך הגיעה אלי, ושאני אעזור לה לחפש אותם בבקשה, כי גם אני, פעם, נשאתי את אותו שם משפחה.  מצאנו אחדים פה בארץ, התקשרנו אליהם, וכל אחד הביא חלק לפאזל, ובו-בזמן הראה לנו כמה הרבה חלקים אחרים עוד חסרים בו, ואי אפשר, אי אפשר בלעדיהם להשלים את הקונסטרוקציה. 

"אז מי ישלים לנו אותה?" שאלנו אחת את רעותה, כי מרוב דיבורים והרכבות ביחד, כבר צברנו כמה "שעות טיסה", או לפחות "שעות שמירה משותפת", והפכנו לריעות בלב ונפש. "צריך לברר בקהילה בחו"ל, איפה שהם היו, נולדו, עברו כברת דרך והשאירו סימנים או לא. עכשיו כבר היו לנו כמה חלקים בצבעים לגמרי אחרים, ובכל זאת, מחוברים להפליא לחלקים הקיימים. כבר לא נשארו לנו יותר מדי חלקים כדי להשלים את הפאזל. אבל אלו שחסרו היו הכי קשים להשגה. "מאיפה נביא את פיסות העבר האלו?" שאלנו שוב אחת את השנייה. פתאום היא אומרת לי מילה, אותה מילה שהאיש אמר אז, מתוך הזיותיו בשעות שבין לבין. "מאיפה לך המילה הזותי? מה זה בכלל? זה שייך למדור הסיוטים שלא סיפרו לי עליהם בקופסה ש-ל-י, שלי, ולא של אף אחד אחר, מקושרת לאיש מסוים מאד, להזיות שלו, לזמנים של ערות שאז הוא לא אמר לי אותה, זו מילה שאסור לי להזכיר לו, כי לא יודעת מה זה יעשה לו, מה זה יעשה לי…..", הוספתי והסברתי דברים שקצת קשה להסביר במילים, ולכן גם נעזרתי בדמעות, ובעוד קטעי הברות שלא היו מילים בכלל שפרצו ממני, ובסוף היא הבינה אותי.

"זה שֵׁם, שֵׁם", היא אמרה. "אצלי המילה הזו מקושרת לארץ ההיא, לעיר ההיא, לאיש היחיד שעוד יודע מה קרה למאות אנשים שם, וכמה מהם נושאים את שם המשפחה הזה שאנחנו מחפשות, והאיש ההוא, המילה הזו, היא התקווה האחרונה שלנו למצוא את הפיסות החסרות, ועוד מעט גם הוא לא יהיה, ועוד מעט אולי הוא עוד יהיה, אבל אולי כבר לא ירצה או יוכל לדבר אתנו על הזיותיו, וסיוטיו, וזיכרונותיו, ואנחנו לא נבין, אולי כבר לא יזכור שמות, וצריך למצוא אותו, את האיש, המילה, עכשיו, כל עוד הוא היחיד שנותר בכל העולמות, ומכיר את כל המילים להגיד, ויכול לשבץ לנו את פיסות המצרף האחרונות.

מחר , אנחנו נוסעות למילה הזו, לאיש הזה, ששומר על בית הקברות היהודי של עיירה קטנה בארץ אחת באירופה, ועוד זוכר קצת, ועוד מדבר קצת, והמילה הזו, עברה למדור לגמרי אחר בקופסא שלי, למדור התקוות האחרונות. ושם זה בינתיים, ללילה אחד ארוך, עד מחר, ואולי מחר שוב תעבור למדורים אחרים. 

***********

נכתב לפני קצת שנים, ושוב אני רוצה לנסוע למקום ההוא, שהייתי בו כבר הרבה פעמים מאד. 


©  כל הזכויות שמורות

הרשומה הועלתה לבלוג בתפוז ב- 12/12/2003. 



יום שלישי, 23 באוקטובר 2018

משחקרשת

טוב, כדי לנטרל במעט את הפוסט הכבד הקודם, אכתוב היום אחד קליל במיוחד - 

giancarlo-impiglia-backgammon-players מתוך האתר

לפני הרבה הרבה שנים נכנסתי בפעם הראשונה לאתר משחקים און-ליין, לא חשוב איזה, אבל אחד המושקעים שבהם.

לאחר שנרשמתי בחרתי לשחק שש-בש. באותו אתר, ניתן היה לשחק נגד אנשים מכל העולם, ותוך כדי המשחק הייתה גם אפשרות שיחה בצ´ט, באנגלית, עם השותף או השותפים למשחק.

הכינוי שלו היה מורכב מכמה אותיות ושובל ארוך של מספרים, והניקוד שלו גבוה בהרבה משלי, החדשה.

במשחק הראשון הוא ניצח אותי, במשחק השני, אני ניצחתי אותו, ואז גם הופיעה הודעתו הראשונה על סרגל הצ´ט:  gg.    gg? שאלתי.   Great game הוא הסביר.  מיהרתי לענות: gf.   gf? הוא שאל.  Great fighter – הסברתי.  מיד הוא שאל: A/G/P?  שווווו - אמא´לה לא ידעתי מה זה. AGP????? שאלתי. גיל/מין/מקום הוא הסביר לי.  ישר ניפקתי לו גיל/מין, ולגבי המקום היו לי התלבטויות:    U first כתבתי לו.

הוא כתב לי שהוא מכווית, ואני שתקתי דקות ארוכות. אחרי ההלם,  כתבתי לו: Let’s just play…. OK הוא הסכים,  ושיחקנו משחק שלישי, אחרון. לא שוחחנו כמעט, אך קצת לפני הסוף, כאשר ראה ששוב עמדתי לנצח הציע משחק גומלין למחרת היום, בשעה מוגדרת.  הסכמתי, ונפרדנו.
                                     * 
למחרת, לאחר שסיימתי את עבודתי העברתי כרטיס יציאה, והיות ולא היו לי באותו יום מטלות של איסוף ילדים וכו´, ושעת משחק הגומלין הייתה קרובה מאד, החלטתי באופן חריג לחזור למשרד, ולשחק את משחק הגומלין ממשרדי בעבודה.

נכנסתי לאתר, וראיתי שהוא כבר תפס שולחן וחיכה לי. החלפנו מעט משפטי נימוס קצרים ותוך כדי המשחק גם התפתחה שיחה די מעניינת, ואז, כאשר כמעט ניצחתי אותו במשחק הראשון מתוך שניים שקבענו, נכנס הבוס שלי, הציץ למחשב וראה מה שהיה ברור כל כך טבלת השש-בש, שתפסה את כל המסך כולו.

הוא שאל: "מה זה צריך להיות?" עניתי מה שעניתי והסברתי שזה לא במסגרת העבודה אלא לאחר שסיימתי, אבל הוא לא ממש התרשם, ואמר: "עוד פעם אני רואה שאת משחקת מהעבודה, אבקש שינתקו אותך מהרשת".  היות ולא היה מנומס מצידי להמשיך במשחק כאילו כלום לא קרה, לא הגבתי במהלך במשחק מעל 3 דקות, וכבר ראיתי על המסך שהיריב הכוויתי שלי ניצח ניצחון טכני.  לפני שעזב את שולחן המשחק הווירטואלי, הוא עוד השאיר לי הודעה, על חוסר הנימוס שלי. לי מצידי כבר לא היה למי להשיב על ההודעה האחרונה שלו.

                                         
**
חוויה נוספת באותו אתר, ובפעם הזו לא הייתי השחקנית, אלא הייתי על תקן האמא של זה שהפסיד ברצף של משחקים אחדים, ותוך כדי אותם משחקים הוא שוחח עם יריבתו המקסימה. במהלך השיחה היא סיפרה לו שהיא דיילת, ושלמחרת היום היא אמורה לטוס ליעד מסויים, בשעה מסוימת. הוא מצידו סיפר לה שלאותו היעד בדיוק ובאותה טיסה אני אמורה לטוס, וגם אמר לה את שמי, ולאחר מכן הוא גם אמר לי את שמה. בזכות אותה שיחה, או אולי משום אותם ניצחונות רצופים שלה וההפסדים שלו, זכיתי לטיסה מפנקת במיוחד מאותה דיילת.



**  יש למישהו חוויות דומות? 


פורסם ב- 8/12/2003 בבלוג בתפוז.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

על השראה -


היום אני רוצה לדבר על השראה, וקודם שאלה שחייבת להישאל –

ממי או ממה אתם מקבלים את ההשראה לדברים שאתם רושמים? משיחות שהיו לכם? מתחושות? מספרים שקראתם? אולי ממוזיקה שהקשבתם לה? או מסרטים  ותוכניות טלוויזיה? מפוסטים אחרים שנתנו לכם השראה? מהודעות שנתקלתם בהן? אולי מהודעות שהגבתם עליהן? מחוויות פרטיות?

אשמח לתשובות.


השראה
1. השכנה (בהשאלה) האצלת רוח-הקודש, התעוררות רוח ממרום.  2. אינטואיציה, הארה פנימית.  ההגדרות לקוחות מהמלון העברי המרוכז, אברהם אבן-שושן, הוצאת קרית ספר בע"מ ירושלים, (1980 – קצת מיושן, אני יודעת).

לצורך העניין גם מצאתי שני מאמרים מאלפים:
הראשון בקונספציה, שכתב אמיר דותן: "השראה אלוהית באינטרנט ,(בכל זאת,נוויל ברודי), היכן עובר אותו גבול בין השראה לגניבה שפלה?" – שווה לקרוא. 
http://amirdotan.com/writing/?p=286
(הקישור המקורי היה למאמר באתר קונספציה, אך בגלל שינויים באתר ההוא שנעשו במשך השנים הקישור כבר לא מוביל למאמר עצמו.  בדקתי ומצאתי פרסום דומה באתר עדכני יותר, והקישור הנוכחי כמובן.  גם במאמר עצמו המחבר רשם קישור לאתר שכבר לא פעיל ברשת, כוונתי לקישור ל- www.2bet.co.il - ר.). 

השני, בדעת, מרכז לימודי יהדות ורוח, ענף ספרות ופסיכולוגיה, שכתב אוסטין וורן, (מילות מפתח: אמנות, יצירה,השראה). http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/safrut-2.htm
(המאמר הוא ארוך מאד ודי מורכב, אך אפשר לקרוא את הפסקאות הקשורות לעינייננו - להשראה - ר.) 

איך בכלל הגעתי לכתוב על הנושא –

היום באחת משיחותי במסנג´ר, אמרתי לו: ´כתבתי שיר על עננים´. הוא ביקש קישור, והעברתי לו. אחר כך אמר משהו כמו – ´אני שמח שאני מהווה השראה לדברים שאת כותבת´.  אני בתגובה – ´לא הווית השראה, ביום של כתיבת השיר ועוד יום לפני, אני אכן חייתי בתוך ענן´.  ´לא´, הוא רשם, ´התכוונתי לקטע של - אלוף בצלות ואלוף שום´.  אחר כך, כשקצת חשבתי על זה, החלטתי להבהיר לו, שלא ממנו הגיעה ההשראה, ושאולי יהיו פוסטים עתידיים שאכן שיחות אתו יעניקו לי השראה (כמו הרשומה הזו למשל) ואז אני אשמח לספר לו על זה.

לצורך העניין אני אחשוף את קטע השיחה הרלבנטי.
הוא: ראיתי חלזונות על המדרכה ;  והמממ
השתדלתי מאוד לא לדרוך בטעות
אני: אני שמחה................. יפה מצדך. ;  תנו לחלזונות לחיות .......... צריך לעשות עם זה משו
הוא: חחח כן, אולי אקים עמותה. 
אני: כן, למה לא, זה יכול להיות חביב.
מדלגת על חלק .........
הוא:
המממ אני צריך לטגן שומים ובצלים  
מדלגת על עוד חלק....
אני:
להתראות ותמשיך להרגיש הכי מעולה שאפשר,   ושמור על עצמך,   אלוף בצלות ואלוף שום. :)

זהו, בכך הסתיימה אותה שיחה קצרה (קצרה גם עם הקטעים המדולגים). לאחריה עלה בדעתי, שאולי נעלב, אולי לא מכיר את הסיפור הזה, "אלוף בצלות ואלוף שום"? ואז עלה בדעתי שזו הזדמנות נהדרת להיזכר בו, ולרשום אותו לטובת עוד אנשים.

בררתי לגבי זכויות יוצרים, עם מי שהכי הכי מתמצא בנושא – (ראו בקישורים את פרויקט בןיהודה   שעליו עוד אכתוב) וכך נמסר לי "ביאליק (1873-1934) נפטר בשנת 1934, זכויות יוצרים נשמרות למשך 70 שנה מיום פטירת הכותב, כך שהחל משנה הבאה (2004 - ר.), יצירותיו של ביאליק, יכולות להתפרסם באינטרנט, ולא יחול עליהן חוק זכויות היוצרים."
את הפרקים הראשונים מהסיפור 2-3 אפרסם אומנם עוד בשנה זו, אך זה נחשב לחלק בלבד מתוך היצירה השלמה. היצירה השלמה, שכוללת בערך 12 פרקים, תושלם אולי בשנה הבאה – 70 שנה מפטירתו של ביאליק.

עכשיו – לדעתי אם השיחה שלעיל נחשבת השראה, כי-אז בדיוק באותו אופן נחשב היה גם השיר  "ברל´ה ברל´ה צא החוצה.... " להשראה (להזכירכם, דיברנו גם על חלזונות באותה שיחה – והזכויות לסלוגן  "תנו לחלזונות לחיות." אלי בבקשה)

אחר כך, כשחשבתי על רשומות, אז אכן, היו רשומות שהוא היווה  השראה לרישומן – כך לדוגמא –

נרות שבת - הוא היה הנר הרביעי, רק שאף פעם לא דיברנו על היותו ´נר´, כך שאני לא בטוחה שזה נחשב השראה מבחינתו, מבחינתי כן.

או למשל הרשומה היום היא שאלה אותי,   המשפט המצוטט : "אני צריך את הלבד הזה" הוא השראה מתוך משפט בהודעת טקסט, בסלולארי,  והסיטואציה ההזויה בבית הקפה, ההזמנה הזו, הכי השראה שאפשר מבחינתי, מתוך חוויה אמיתית, ככה בדיוק הרגשתי באחת הפגישות היותר הזויות שהיו, רצון להזמין קפה עם K ....  ומבחינתו?? ממש לא השראה. זה הוא שאמר לי – ´שימי את השיר הזה בבלוג´. והוא בטח בכלל לא זוכר את המשפט המצוטט...

כך גם הרשומה
עוד מעט
 היא השראה, מחוויה שקשורה בו ובי שם (והייתי מעדיפה שלא לחוות אותה, אבל יש דברים שלא אני הייתי המפיקה שלהם), ממתינה בחדר ההמתנה ההוא, מבחינתו??? לא יודעת.
והפוסט היה ה'אמ-אמא' של ההשראות. ברור.


עד כאן.  ומה מביא לכם את ההשראה???
אנא שתפו.



פורסם לראשונה ב- 7/12/2003, בבלוג בתפוז

יום שבת, 20 באוקטובר 2018

דברים שרואים משם לא רואים מכאן (או להיפך) - שיר


דברים שרואים משם לא רואים מכאן (או להיפך). 


צולם בכרמל
(שיר לילדים קטנים-גדולים) 
                     
אתמול גרתי בתוך ענן, זה לא תמיד כך, וכשזה כבר קורה 
זה מרגיש קצת קסם, וקצת משונה. 
לגור בתוך ענן, זה אפור נורא,  
כמו וילון שמסתיר את ה-´מעל´, ומסתיר תַ´אדמה...   
היו ימים שהתבוננתי וראיתי מקום בתוך ענן, ורציתי להגיע אליו, לחוש איך זה שם,  
לפעמים גם עשיתי מעשה ונסעתי,   
ועד שלבסוף כמעט שהגעתי - 
התפזרו העננים, והשמים חזרו להיות בהירים או תכולים, 
ורק להתבונן רחוק נותר, אל הנופים המדהימים.
 
לפעמים אנחנו פה למטה, ורוצים לעננים, 
אך גם שם מסתבר, עושים את הדברים ´הרגילים´, 
קצת שמחים, קצת עצובים; קצת בוכים וקצת שרים,  
קצת מכל דבר שאוהבים ומרגישים,  
רק טיפ טיפה יותר רטובים, 
ולרוב או תמיד -  רחוקים-רחוקים.
  
חוויה שונה לגמרי, ולא פחות מרגשת 
היא לעוף מעל לעננים, ועל גבי הקשת
ובינתיים עד שנמצא את הזמן הנכון,
נשאר לנו פה, נדמיין, ונחלום.
©  כל הזכויות שמורות



פורסם לראשונה ב- 5/12/2003 בבלוג בתפוז
היום שיניתי איזו שורה בקטנה. 

יום שישי, 19 באוקטובר 2018

אלוף בצלות ואלוף שום א', ב'


מהיום, אביא באחדים מהפוסטים, פרקים  מתוך: 




אלוף בצלות ואלוף שום (בדיחה עממית בחרוזים) / ח.נ. ביאליק



א.

בֶּן אַחַד הַמְּלָכים יָצָא בארץ לשׁוּטוֹ,  
למען אֱסוף חָכְמה ודעת ולשִׂימָן אל-ילקוּטוֹ 
כְּדָת לכל בְּנֵי-המלכים, 
השלֵמים והטוֹבים והמבוּרכים,  
וַיעבוֹר בן-המלך בכל-חמש היבָּשות, 
וַיָתֶר את הָארָצות הישנוֹת והחדשות, 
וַיקרע את-כל-שבעת הימים, 
וַיצלח את כל הנהרות ואת כל האגמים, 
וגם אל-האיים הרחוקים הגיע, 
ועד מעבר להרי החשך הבקיע, 
וידרוֹך בנעליו צִיוֹת ואֶרֶץ תַּלאוּבוֹת, 
ויאסוף חכמה ודעת כאסוף ביצים עזובות, 
לא הניח קטנה וגדולה אשר לא-אָסָף 
ויחכם ויִשְכָּל מֵהֵימָן וּמֵאָסָף, 
וּמִדֵי צאתו וּמִדֵי בוֹאוֹ 
דִבֵּר בְּחכמה עַל-עוֹלם ומלוֹאו 
וַיהִי חָכָם ביום וחָכָם בַּלָילָה, 
יָדַע מה-למטה וּמַה למעלה 
מה-לפנים ומה לאחור, 
ולהבדיל בין-הלבן ובין השחור, 
בֵּין חֲמור בן-אֲתוֹנוֹת וּבֵין חֲמַר-מרת, 
ובין יינות קפריסין ובין מֵימֵי פְרָת 
- סוֹף דָבָר בָּחור בֶּן-חַיִל וּבֵן פּוֹרָת!



ב.

וַיְהִי בִמְלאת שׁבְעָה שׁבוּעוֹת לצֵאתו, 
וַיִמָּלֵךְ עָלָיו לִבּוֹ לָשוּב אֶל-בֵּיתו, 
כִּי כבָר מִלֵּא בחָכְמָה כְּרֵסו 
מַשׂא כָבֵד מִשֵׂאתוֹ, 
וְכָל הָאַמְתָּחוֹת וְכָל-הַצִקלוֹנוֹת 
מָלְאוּ משׁבַע החָכְמוֹת וּמשׁבְעִים הַלשׁוֹנוֹת, 
וַיצַו בֶּן-הַמֶלֶך לָצוֹר כֵּלָיו, 
וְהִנֵה-זֶה בָא הַמַגִיד וַיאמֶר אֵלָיו: 
- "אֲדוֹנִי בֶן-הַמֶלֶךְ הַנֶחְמָד וְהַנָעִים! 
שׁמַעתִי כִּי יֵשׁ בָּעוֹלם אִי-פְּלָאִים, 
לא-שְׁזָפַתּוּ עֵין בֶּן-מֶלֶך מֶעוֹדוֹ, 
וָאוֹמַר: אֶגְלֶה אוֹזֶן רוֹמְמוּת כְּבוֹדוֹ, 
אוּלַי יְהִי עִם לְבַב הֲדַר-תִפְאַרתּוֹ, 
וְסַרתָ אֶל-הָאִי וְחֲקַרְתוֹ. 
הֵן אִי-פְלָאים הָאִי וְאִיש לא-חֲקָרוֹ, 
וְלא דָרְכָה רָגֶל בֵּן-מֶלֶך עֲפָרו, 
וּמִי יוֹדֵע אֶת-הֶחָתוּם עוֹד בְּאוֹצָרוֹ, 
אוּלַי יְהִי אֱלוֹהִים עִמְּךָ, 
לְהַשׂגִיא פָּעָלְךָ וּלְהַגְדִיל שִׁמְךָ, 
וּמָצָאתָ שָׁם אֶת-הַיַמִים אוֹ אֶת-הָאוֹחים". 
וַיאמֶר בֶּן-הַמֶלֶך: דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכוֹחִים! 
בּוֹ בַיוֹם וּבַשָׁעָה הַהִיא 
שָׂכַר לוֹ בֵּן-הַמֶלֶך אֳנִי(ה) 
וַיֵרֶד הוּא וְכָל הַכְּבוּדָה עִמוֹ אֶל-הָאִי.




בפרק הבא יש את תיאור הסעודה ההיא ... שאי אפשר לשכוח.
אביא באחד הפוסטים הבאים.


פורסם ב- 5/12/2003, בבלוג בתפוז

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

אגדת רשת



מסדרת ´מחשבות טעונות טיפוח´.


בשביל אל הפסגה 

תלול היה השביל אל הפסגה, 
ובצדדיו פרחי הבר הנדירים
רק לראותם, ולא לקטוף,  ולא לרמוס בצעדים גסים, לא זהירים.
היו קוצים מדקירתם חששנו, יראים שמא
"נגנוב" ממרחבי מחייה של אחרים 
ומעבר לגדר,  המטעים.

מעל "עננונת" קטנה, בפנים מהפיכת אלוהים,
לא יושבים לרגע... לא נחים. הולכים הליכה איטית, מהוססת, צמודים לצלעות ההרים, 
חוששים מסלעים שמתדרדרים מלמעלה. 
כה מעטים היו אלו שאמרו: היזהרו, הנה עוד אבן מתדרדרת ... 
כה  מעטים היו אותם שניסו להסיר ענפים דוקרניים.

החברים ´האמיתיים´ לא נזהרו  באבנים מתדרדרות, 
לא חשו בענפים המציקים, המשיכו הלאה,  
היו אלה עוברי האורח שעזרו, ועוד איש אחד, ששאל:  
לאן אתם ממהרים? חכו קצת, עוד רגע, עוד שעה, עוד שבת...
  
אף הצמא הציק, אך הנחל, אותו שמעבר להר הגדול, 
גם אם עדיו נגיע, לא נדע - צלולים מימיו, כפי שהובטח ? 
או עכורים הנם? - איש אחד נזהר, חשש לומר  
אין זה נאה, חשב, אין זו הדרך

כּשהציעו לנו מהדבש לטעום, כמעט שלא הצלחנו 
להדחיק את העובדה שגם מתיקותו, אף דביקותו - 
אינָם אלא ´תנובה´ של הפרשות, 
מַלכּוֹת או לא


פורסם ב- 5/12/2003, בבלוג בתפוז.  


נרשם ב- 9/2000 ,  גלעד ל-אחד הגזעים (העקורים) של "שמורת השקמים" ההיא.

יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

ד' פרקים ראשונים (3)


החלק הזה הוא האחרון מתוך הפרקים הראשונים.

שלי, שלה, שלנו

אולי אם אתן לה משהו שהוא שלי היא תסכים להיות חברה שלי?

באוספים שלנו חלקנו, היינו שותפות בכולם, והאמת, זה לא ממש הרשים אותה. ודברים אחרים שהיו לי לתת לה, משחקים, או צבעים, או ספרים, לא היו באמת רק שלי, הם היו גם שלה, במן אופן מוזר, ולכן גם אלו לא נחשבו.
 

מעט דברים היו שלנו, שלנו באמת, הכי שלנו, של כל אחת לחוד, וגם אלו – חלקם רק למשך קצר בלבד. אמא הייתה שלי לבד, וגם אבא, וסיפורים שהם סיפרו רק לי, ודברים שעשינו בחדר, ב´שעת המשפחה´, או ´שעת-האהבה´, כמו שקראו לשעה הזו, של בין 4 לחמש אחר הצהרים, אלו היו רק שלי. וציורים שלי, אם כי אלו שלה היו יפים יותר, הרבה יותר.
וגם, המחשבות, וזיכרונות העבר, של לפני שנפגשנו,  וחלומות.  זיכרונות עבר ומחשבות וחלומות של ילדה בת 4, אולי 5.  כל כך מעט, כל כך זניח.  מה כבר יכול לעניין אותה בעבר שלי, חשבתי, או בחלומות, שיגרום לנו להיות  סוף סוף חברות, חברות אמיתיות..

וככה, בתקווה ענקית, יום אחד בדרך מהבית לחדר, או להפך, אמרתי לה: את יודעת מה? בואי נחליף בחלומות. את תספרי לי את שלך, ואני אספר לך את שלי.  והיא אמרה לי שלא, זה לא יצליח, היא חולמת או ´חלומות סתם´, ואלו לא מעניינים, או את החלומות של אמא שלה, ועם אלה היא לא עושה שום החלפותאין לה חלומות משלה, ואם אני רוצה אני יכולה לספר לה את שלי, ושאני אדע שגם זה לא נחשב. אני לא ממש הבנתי מה נחשב חלום סתם, ומה חלום לא סתם, אבל לא שאלתי, וכך יצא, שרק אני סיפרתי.
  *

בפעם הזאת, כשנתתי לה לקרוא את הדברים, היא אמרה שקודם כל צריך לתקן. היא הגיעה בקיץ האחרון לפני בית הספר, ועוד אמרה, ´אני לא מסכימה שתשימי את הקטע עם ה´משוגעת´, כי אמא שלי לא הייתה משוגעת, את יודעת את זה, וזה שהיא רצה בכל הקיבוץ עם כוס מיץ העגבניות המחומם אחרי ע., זה ממש לא נחשב, כי בשביל ע. זו הייתה אשכרה רפואה, תרופה, בריאות.  ואת זה אפילו לוצי האחות של הקיבוץ אמרה. נגיד אפילו כוס מיץ עגבניות מחומם = יומיים חיים, ככה אמשלי אמרה לי, ואמא שלי אפפּעם לא שיקרה לי, זה לא...´, הוסיפה, ולי לא היה מה לומר, וזה גם לא היה משנה אם אגיד.  הרבה ימי חיים כאלה הכריחה אמא של ד. את ע. לשתות.
´אבל בכל זאת הבטחתי לך לא לקרוא לה כך אפילו שכולם, נכון?´, שאלתי, ´כן, אבל בכלל,  נראה אותך קודם רושמת את הפרק הבא, או ההוא של אחר-כך, ואם תספרי שם * הכל * אז אולי גם אני אעשה לך ויתורים´, הוסיפה, ´אבל לא יותר מדי, שלא תחשבי שלא תצטרכי להראות לי קודם´.
´בסדר´, אמרתי, ´אבל לדחות את זה כמה שיותר, מותר לי, נכון??´
והיא הסכימה, נשמה טובה ונהדרת שכמותה, ואני כמו תמיד, ידעתי שהיא תסכים.
  *
זה לא הצריף האמיתי, אבל הוא ממש דומה. 


אלו הצריפים האמיתיים 


©   כל הזכויות שמורות


פה מסתיימים הפרקים הראשונים. אני חושבת שאני רוצה באמת לעשות הפסקה, קצרה או ארוכה, לפני שאמשיך את הסיפור, ואם בכלל.  רווח של ´דברים אחרים´, לא חשוב איזה דברים אחרים. אבל באמת, לדחות את זה לזמן.     תודה לכל מי שקרא עד כאן.



פורסם לראשונה ב- 3/12/2003, בבלוג בתפוז.

יום ראשון, 14 באוקטובר 2018

ד' פרקים ראשונים (2)


ד´ אף פעם לא דיברה על ש´ שלה. אף פעם אחת, בכל שנות ילדותנו.  ידעתי שהוא קיים, ידעתי שחי באיזו עיר גדולה, אבל גם ידעתי שאסור לשאול עליו. אסור בתכלית, ואפילו עכשיו, אסור לכתוב עליו יותר מדי.  הייתה אמא של ד´,  עם מספר על היד, ועם מעט זיכרונות ורצוי, מאד רצוי, גם אותם לשכוח. היו לה זיכרונות מהעיירה ההיא וממשפחה שפעם הייתה לה, וזיכרונות ממקומות אחרים, זיכרונות של קור, ושל יערות, של אביב ושל רעב, ועוד, ועל כולם אסור לדבר, ואת כולם כולם צריך לשכוח,  ובסוף, ואחרי ותוך כדי אלו, הארץ המובטחת, ובסוף, חיים.

בואי נדבר על הישרדות, אמרתי לה.  הרי רק אנשים שבעים יכולים לשחק אותה הישרדות. להישפך לאיזה חוף, ולשחק אותה ´רובינזון קרוזו´, רק מה,  בקבוצה, עם התערבויות קטנות, וחיפוש מזון, (אבל אם לא מוצאים לא נורא, כי אורז תמיד יש), וחברויות, געגועים, מריבות, וקצת מחנאות, פצעים ו´תלאות´ אחרות במידה הנכונה, ומדורות, הרבה ´כיפת השמיים´ ו´א"ש לילה´, ובלי ´ציוילי.. כזה כאילו´ חוץ  מאי-אלו צ´ופרים על ניצחונות קטנים בתחרויות קטנות יזומות, ועם איזה ´אח גדול´ ששומר ומשגיח שהכל ידפוק כמו שצריך בשביל הצילומים של הטלוויזיה.  וכל זה מתוך הידיעה שזה רק לזמן קצוב, ואחר כך הביתה, Home sweet home,  עם מיליון או בלי אבל עם הרבה סיפורים, הביתה, לאיזו שהיא קורת גג, למשפחה, לעבודה, לסיר הבשר, וכו´.

´מענין מה אמא שלי הייתה אומרת על ההישרדות הזותי´, אמרה ד´. ´היא הייתה לבד מבחירה, ודאגה להסתתר היטב, לא חשוב היכן, העיקר לא לפגוש איש´. "לך תדע מי האיש, הרי רק מטורפים אמיתיים מסתובבים איפה שאני מסתובבת, ומי בכלל רוצה להיתקל במטורפים כמוני?", היא אמרה פעם מתוך הסיוטים שלה, קצת לפני הצרחות שהעירו אותה משנתה הרדופה´ .

אז בהישרדות כמו בהישרדות, אמא של ד´ לא רק מצאה חיים וארץ מובטחת (שגם נלחמת על קיומה),  היא גם התגברה על כל מיני ´אולי-ים´ מפחידים, ועשתה מעשה, ויום אחד הלכה לפגוש את שרידי העיירה ההיא, עיירת ילדותה, בגלל מודעה שצדה את עיניה, ובאמת מצאה אחות אחת, ובן עיירה אחד, ש´,  ואולי עוד מישהו משם, ובשביל שההישרדות תהיה אמיתית, או אולי משיקולים אחרים, נישאה לו (או אולי לא),  ונולדה ע´ ונולדה ד´, וזהו, זה כל מה שהיה צריך לה, ובמילא לא צריך לדעת יותר, או לדבר, ואחרי שנה או שתיים או שלוש, לא הרבה יותר, ד´ וע´ ואמא שלהן הגיעו אלינו, לאותו הצריף חדר ליד,  ד´ בקבוצה שלי וע´ שתי שכבות מעלינו, וכששאלתי אותה, ´איפה אבא שלך?´, היא אמרה: ´אמא אמרה לי להגיד לך שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, ואני רציתי להיות חברה שלה.

**

זה שהיא אמרה לי די בהתחלה: ´אמא אמרה לי להגיד שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, לא היה המבחן האחרון ש-ד´ עשתה לי. היו עוד כאלו שהיא העמידה אותי בהם, עד שהתרצתה, והסכימה להודות שאנחנו, בכל זאת, חברות.  בשביל שהיא תודה בזה הבטחתי לה המון הבטחות, לא שהיא ביקשה את כולן, אלא מיוזמתי הבטחתי, כי חשבתי שהנה הפעם, זהו המכשול האחרון, ולא יהיו אחרים.

דבר ראשון הבטחתי לה לא לקרוא לה שמנה, כמו כל הילדים, אבל זה היה פשוט מדי. בכלל לא אכפת היה לי אם היא שמנה או לא, אז זה לא נחשב, ידעתי שצריך קצת יותר מזה בשביל להיות חברות. 
אחר כך הבטחתי לה לא לצחוק לעולם, אבל  ל ע ו ל ם  על אמא שלה, לא כשנדמה לי שהיא מוזרה, או ´משוגעת´, או המון דברים, וגם לא אם כל הילדים מהקבוצה יחשבו כך, ויצחקו, ילעגו,  יקראו בשמות, אז לי אסור,  ואני   ל ע ו ל ם  לא, כלום, פשוט כלום לא אומר, אפילו לא במקלט המוגן של חדר ההורים.  ככה הבטחתי, בלי שהיא ביקשה, וחשבתי שזהו, עכשיו היא תסכים.  היא אמרה שזה באמת נחשב, אבל עדיין זה לא לגמרי מספיק.

לישון באותו החדר ´שלי´ אפילו שעם עוד ילדים, את זה היא ביקשה, וכך ישנו מיטה מול מיטה, ראש מול ראש, לשחק ולהכין שיעורים איתי היה לה הרבה יותר נוח, אז גם זה.  וממילא הדרך שלנו לצריף של ההורים הייתה אותה הדרך, ואנחנו היינו יחד, אבל עדיין לא חברות. 

סתם יחד, 
אבל שום יחד הוא לא סתם.

הוא תמיד מגיע, היחד, עם תוספות,
לפעמים סתם ולפעמים אחרות.


©  כל הזכויות שמורות  


פורסם לראשונה ב- 2/12/2003 בבלוג בתפוז

הסיפור הראשון 2

   והיא כנראה באמת חלמה חלום-סתם, כי בלילה ההוא היא לא בכתה, ובמשך כל הבוקר שאלה מתי כבר אמשיך לספר לה, ולא הייתי בטוחה שא...