איש אחד

איש אחד, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, עבר לפני שנים ניתוח יזום, לא קשה מידי, אבל לאיש מבוגר גם כאלה מפחידים נורא.

אספתי את עצמי באותו היום, השארתי הוראות מה לחמם מתי במיקרו ונסעתי להיות אתו שם, עד שיתעורר וירגיש טוב קצת יותר (כמה שאפשר להרגיש כך אחרי ניתוח), ובערב תכננתי לשוב לי חזרה ל'גבעת החרצופים' ההיא, בעיר אחרת לגמרי.

חיכיתי מול חדר הניתוח, עד שיצא מי מהחדר ההוא ואמר: "הוא בחדר התאוששות, ואם את רוצה את יכולה להיכנס".

נכנסתי, וראיתי אותו חיוור מתחת לשמיכות, רדום, מחובר לצינורות שונים, ומפעם לפעם ממלמל דברים לא ברורים, כמו מחלום רחוק. התקרבתי, ליטפתי, נישקתי, דיברתי, שאלתי, כיסיתי, ניסיתי להבין מה הוא אומר, ולא הצליח לי כלום. מילים בשפת ילדותו, לא מובנות לי, וביניהן איזו מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, אולי שם, ובקופסה שלי לא היה לה שום פירוש, שום משמעות, כי אף פעם לא שמעתי אותה במצבי ערות של האיש הזה, ועל הסיוטים שלו הוא לא דיבר איתי מעולם.

"דבר ראשון שאעשה כשהוא יתעורר", חשבתי לעצמי, "אשאל אותו מהי המילה הזו. אבל איך, איך אני אביא לו את המילה המסוייטת, מאזור הדמדומים שלו, מילה שאף פעם לא אמר לי מקודם, ועוד כשהוא במצב של אחרי ניתוח. מה אני יודעת מה זה יעשה לו??? מה אני יודעת מה ה-מה שזה יעשה לו יעשה לי???? חיכיתי והתלבטתי ועוד חיכיתי, וסוף סוף הוא התעורר.

אחיות באו והלכו, וגם רופאים, ואחרי הרבה שעות העבירו אותו למחלקה. דיברתי אתו על הכל, ולא העזתי להזכיר את המילה ההיא. אבל עכשיו, אחרי ששמעתי אותה כך וכך פעמים ביום ההוא, היא כבר הייתה נטועה בי, מתויקת אי שם בקופסה, במדור "סיוטים שלא סיפרו לי עליהם", ומקושרת מאד לאיש ההוא, אחד מאלו שאני הכי אוהבת בעולם.

ועברו שנים, הרבה שנים, ויום אחד, בעודי שקועה בעבודה, מצלצל הטלפון, ומהעבר השני אשה שלא הכרתי, מספרת לי על הדרכים העקלקלות והאנשים שעברה עד שמישהו סיפק לה את מספר הטלפון שלי. היא כמעט מתנצלת. לא אותי באופן אישי היא מחפשת, כמובן שגם, גם, אבל יותר - אנשים שנשאו או נושאים שם משפחה של קרובים שלה שכבר אינם. וככה, דרך הרבה כתובות ואנשים וסימני דרך הגיעה אלי, ושאני אעזור לה לחפש אותם בבקשה, כי גם אני, פעם, נשאתי את אותו שם משפחה.  מצאנו אחדים פה בארץ, התקשרנו אליהם, וכל אחד הביא חלק לפאזל, ובו-בזמן הראה לנו כמה הרבה חלקים אחרים עוד חסרים בו, ואי אפשר, אי אפשר בלעדיהם להשלים את הקונסטרוקציה. 

"אז מי ישלים לנו אותה?" שאלנו אחת את רעותה, כי מרוב דיבורים והרכבות ביחד, כבר צברנו כמה "שעות טיסה", או לפחות "שעות שמירה משותפת", והפכנו לריעות בלב ונפש. "צריך לברר בקהילה בחו"ל, איפה שהם היו, נולדו, עברו כברת דרך והשאירו סימנים או לא. עכשיו כבר היו לנו כמה חלקים בצבעים לגמרי אחרים, ובכל זאת, מחוברים להפליא לחלקים הקיימים. כבר לא נשארו לנו יותר מדי חלקים כדי להשלים את הפאזל. אבל אלו שחסרו היו הכי קשים להשגה. "מאיפה נביא את פיסות העבר האלו?" שאלנו שוב אחת את השנייה. פתאום היא אומרת לי מילה, אותה מילה שהאיש אמר אז, מתוך הזיותיו בשעות שבין לבין. "מאיפה לך המילה הזותי? מה זה בכלל? זה שייך למדור הסיוטים שלא סיפרו לי עליהם בקופסה ש-ל-י, שלי, ולא של אף אחד אחר, מקושרת לאיש מסוים מאד, להזיות שלו, לזמנים של ערות שאז הוא לא אמר לי אותה, זו מילה שאסור לי להזכיר לו, כי לא יודעת מה זה יעשה לו, מה זה יעשה לי…..", הוספתי והסברתי דברים שקצת קשה להסביר במילים, ולכן גם נעזרתי בדמעות, ובעוד קטעי הברות שלא היו מילים בכלל שפרצו ממני, ובסוף היא הבינה אותי.

"זה שֵׁם, שֵׁם", היא אמרה. "אצלי המילה הזו מקושרת לארץ ההיא, לעיר ההיא, לאיש היחיד שעוד יודע מה קרה למאות אנשים שם, וכמה מהם נושאים את שם המשפחה הזה שאנחנו מחפשות, והאיש ההוא, המילה הזו, היא התקווה האחרונה שלנו למצוא את הפיסות החסרות, ועוד מעט גם הוא לא יהיה, ועוד מעט אולי הוא עוד יהיה, אבל אולי כבר לא ירצה או יוכל לדבר אתנו על הזיותיו, וסיוטיו, וזיכרונותיו, ואנחנו לא נבין, אולי כבר לא יזכור שמות, וצריך למצוא אותו, את האיש, המילה, עכשיו, כל עוד הוא היחיד שנותר בכל העולמות, ומכיר את כל המילים להגיד, ויכול לשבץ לנו את פיסות המצרף האחרונות.

מחר , אנחנו נוסעות למילה הזו, לאיש הזה, ששומר על בית הקברות היהודי של עיירה קטנה בארץ אחת באירופה, ועוד זוכר קצת, ועוד מדבר קצת, והמילה הזו, עברה למדור לגמרי אחר בקופסא שלי, למדור התקוות האחרונות. ושם זה בינתיים, ללילה אחד ארוך, עד מחר, ואולי מחר שוב תעבור למדורים אחרים. 

***********

נכתב לפני קצת שנים, ושוב אני רוצה לנסוע למקום ההוא, שהייתי בו כבר הרבה פעמים מאד. 

©  כל הזכויות שמורות

הרשומה הועלתה לבלוג בתפוז ב- 12/12/2003. 

אמרו את זה קודם, לפני - ציטוטים

"רבּים מבני עמנו יודעים צער גדוּל בנים אבל לא חנוּך בנים. 
המה מאכילים ומלבּישים את בּניהם, ונותנים להם כל צרכי גופם והמה גדלים;
אבל אל בּתי נפשם לא יבּיטו, ואל נטיָתם הטבעית לא יראו. 
כופים המה עליהם את ההר כגיגית לאמור זו הדרך, לכו בו אם תֹאבו ואם תמאנו,
והמה לא ידעו כי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ולא ביד חזקה....."

                                                              (י.ל. גורדון / ולא ביד חזקה).

ובאותו עניין, והרבה יותר מוכר -   ג´ובראן ח´ליל ג´ובראן / הנביא

הילדים

"ואז
בקשה אשה אשר תינוק בחיקה:
ספר לנו על הילדים.
ויען ויאמר:

ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פּניהם קדימה לא אחוֹר, והם לא יתרפקו על האתמול."

אז אמרו את זה קודם, לפני, אבל בניגוד להמשך השורה הזו בשיר, כן משנה, כן מרגישה צורך להזכיר את זה, לעצמי, לכולנו.

פורסם לראשונה ב- 25/11/2003 בבלוג בתפוז. 

בדרך כלל

בדרך כלל אנחנו לא מרבים לשוחח. 
בדרך כלל הוא ממעט לדבר. 
בדרך כלל גם אני, איתו. 
בדרך כלל אם אנחנו מדברים זה על ענייני סרבייבל, עניינים של פיקוח נפש, כמו מה נאכל היום, כמו לאן ניסע הקיץ, כמו אם יש בגדים מוכנים למחר, כמו מתי צריך לחסן את הכלבה, ענייני שדרוג של כל מיני, וכאלה.

בעניינים שברומו של עולם, בדרך כלל הדיבורים בנינו נסובים סביב מצב החסה בשטחים.

הוא בעד חיסול כל שדות החסות והבוטנים באשר הן, רק בגלל המזיקים,
אני בעד איסוף המזיקים לבדם, כמו שפעם אספנו את זחלי הפרודניה בשדות הבוטנים או הפלפל, אחד אחד לשקים, ואחר כך מעבירים הלאה, לאחראי, בלי לשאול איך הם בדיוק התפתחו ומה שלומם הבוקר.

בדרך כלל הוא שקוע בענייניו, בספרים שאינני מתמצאת בהם כלל, בשיטוט וירטואלי בכל מיני ספריות, אוניברסיטאות, ספרים, כתבי עת, קריקטורות באנגלית, חדשות באנגלית, ומה לא.
אני להפך, קודם מה לא, אחר כך חדשות בעברית, קריקטורות בעברית, ציורים וצילומים בהרבה שפות, וחוזר חלילה, מה לא.

אתמול הוא דיבר איתי על פרחים.

כל כך התרגשתי, סוף סוף הוא מדבר איתי על פרחים.

הוא אמר: ´אצלך אפילו פרחים מלאכותיים נובלים´.


©  כל הזכויות שמורות 

פורסם לראשונה ב- 21/11/2003

נרות שבת

໐ הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת.  היא אינה נזכרת במקרא - אלא בתלמוד הבבלי: "הדלקת נר בשבת - חובה".  נוהגים להדליק לפחות שני נרות אם כי אפשר גם אחד,  אך יש המדליקים שבעה נרות,  אומספר נרות כמספר בני המשפחה."
໐  מאז שאני זוכרת את עצמי אני מדליקה נרות שבת, תמיד כמספר בני הבית.
ככה אבא אמר שנהוג. במרבית הימים היו אלה שלושה נרות, אבא, אמא ואני-הנר השלישי.  לעיתים, כאשר היתה בבית גם זו שרציתי לי לחברה, והיא שרצתה אותי לאחות לה, הדלקנו ארבעה נרות. זה היה השיא.
אהבתי את המסורת של הדלקת הנרות מאז, וסביבה אף נוצרו קודים מיוחדים של שאלות, של שיחות, בעיקר עם אבא -
כשרציתי אח, או אחות, נוח היה לי יותר לשאול, ´אבא, מתי יהיה לנו עוד נר להדליק?´  עוד נר רביעי, שנדליק אותו תמיד תמיד... לא תמיד היו לאבא תשובות, ..........  ולעיתים כאשר חלפו ימים רבים היה זה הוא שבזהירות שאל - "אולי כבר זמן להוסיף עוד נר, ר´, עוד נר אחד? "
ואמא, באחת הפעמים הבודדות שדיברה איתי, שאלה - "כמה נרות היית רוצה להדליק, כאשר תהיה לך משפחה משלך?" "תריסר, תריסר לפחות, אולי יותר" - עניתי, בלי הסוס.
היא רק ספקה את כפיה.                

໐  לימים, כאשר עזבתי את הבית עם איש, תקופה קצרה הדלקתי שני נרות, וכעבור זמן  נוסף להם הנר השלישי, ואחר כך אף הרביעי.... סוף סוף נר רביעי כל הזמן ... לא היתה מאושרת ממני אז, בעבור הנר הרביעי, הנוסף ..
໐  ואז שוב היו שבתות מסוגים שונים, כאלה של שלושה - כאשר נפרדתי מנר אחד, ונותרתי עם אלו האחרים שנוספו לי, השניים.  ואחרות של שניים, ואף של ארבעה, צירופים מצירופים שונים....
והיו שבתות של כמעט עוד שלושה נוספים, בבת-אחת עוד שלושה, הרבה תפילות ותקוות ליוו את הכמעט שלושה האלו, הנוספים, ואם, רק אם הכל היה כשורה, הרי ששה או שבעה נרות זה כבר ממש המון אור, אבל השלושה האלו, לא נדלקו בסופו של דבר, אף פעם.  

בדרך כלל אנחנו שבתות של שלושה, כעת, ששנים מהגוזלים עזבו את הקן, ולמרות התקוות שלי של אז, לתריסר נרות מעולם לא הגעתי, אבל אהבתי את החודשים של שוב ארבעה.
໐  אתמול הוא אמר לי -
"את יודעת, כבר לא חייבים להדליק ארבעה, בואי, הדליקי שלושה השבת".
בשקט החזרתי את הפמוט הרביעי למקומו,
והדמעות זלגו,
ושתקתי.

במקור הפוסט הזה פורסם באחד הבלוגים הקודמים שלי, ופה אני ממחזרת רשומה מלפני כ-20 שנים.

מקווה שהרשומה תיקלט יפה בבית החדש.

פעם חיפשתי המון דברים

פעם, באמת חיפשתי המון דברים,

הרבה דברים היו לי, אבל גם המון חסרו.

פעם חיפשתי אח, או אחות,
אחות מצאתי לי די מהר.

אני רציתי להיות חברה שלה, אבל בסוף היא הציעה לי להיות לה אחות, כי בדיוק האחות שלה מתה.
והסכמתי.
ואח, שנים רבות חיפשתי אח,
עד שמצאתי אחד, וכמעט אימצתי. לפחות ביקשתי מאמי לאמץ אותו, אבל הוא לא הסכים. גם הוריו לא הסכימו.
אפשר להגיד, שלתקופה קצרה היינו הכי קרוב לאחים שאפשר,

בהזדמנות אולי אספר איך הצעתי לו  הצעת אחווה -
כשאני חושבת על זה היום, זה הרבה יותר מרגש מלמשל להציע חברות למישהו/י או אפילו מעבר לזה,
כי בכל זאת, הצעת אחווה לא מציעים כל יום.  

בשנים האחרונות אני עדיין חושבת עליו הרבה, כמו על איזה אח שהיה לי לקצת, אבל האמת היא שהתרחקנו מאד. כבר שנים שלא נפגשנו.

קרה לכם שמישהו הציע להם הצעת אחווה??? תודו שלא -

לפני כ-10 שנים שוב חיפשתי, אבל בפעם ההיא לא בעבורי, אלא עבור מישהו אחר,

חיפשתי עבורו מישהו שיהיה לו סבא .......... ולא, אני לא יודעת איך זה כשיש סבא, כי לי לא היה, אף פעם ... אפילו לא סבא מאומץ כזה, כמו האחות והאח.

אם הרגשתי בצורך אמיתי לאח, או לאחות, הרי שדווקא לסבא לא הרגשתי,
אולי כי במקום שבו גדלתי היה  סבא אחד, אומנם של ילדה אחרת,

אבל הוא הסכים להיות הסבא של כל הקבוצה,
ואנחנו היינו קבוצה גדולה של כמעט 20 ילדים. הוא היה סבא של כולנו באותם ימים רחוקים.

כי הסבאים הפרטיים שלנו היו במקום אחר, ולא מושג ורחוק רחוק. 


פוסט שפרסמתי פעם במקום אחר...  סוג של עקבות ברשת ...