יום שישי, 2 בנובמבר 2018

הסיפור הראשון 1


היה יום יפה אותו יום, ואנחנו הילכנו על שבילים, בין הבתים שנוספו עם השנים. שם, היכן שפעם צמחו עצי שקמים, שסק, מנגו וגויאבות, שיחי ורד הבר ופיטנגו, עכשיו בתים, וערוגות סדורות עם צמחים מתורבתים, וזיכרונות של ריחות, טעמים, וקולות אחרים הציפו אותנו. ושתֵינו, קצת פה קצת שם, נזכרנו בכל המקומות שנוהגות היינו להסתתר בהם, לדבר, להקשיב, לצחוק, לבכות, לשחק, לשתוק ועוד המון דברים, כל כך המון דברים.

"את זוכרת את הסיפור הראשון שלך?" , היא שאלה, ואני זכרתי.  "את יודעת" , היא המשיכה, "הרבה חשבתי מאז שסיפרת, על כמה הרבה דברים אפשר ללמוד בשבוע אחד או פחות, שאפילו לא היה כלול בשום תכנית לימודים. " ולי לא נותר אלא להסכים, ולשתוק, ולזכור. ובתוך תוכי סערות....  היא אמרה ´שלך´, חשבתי לעצמי.  אחרי כל כך הרבה שנים, היא החזירה לי את הסיפור שלי, היא החזירה לי את עצמי, היא אמרה ´שלך´.  צחוק ודמעות התערבבו בי, פרצו בה בעת, ולא ידעתי נפשי מאושר, ולא ידעתי נפשי מכאב.
"כן" , אמרתי, "זה היה שבוע צפוף, השבוע ההוא, צפוף לעייפה"

בהתחלה, כשרק אני סיפרתי, היה חשוב לי ש-ד´ תדע שאנחנו הגענו לא הרבה זמן לפניה. "לא נולדתי פה" , אמרתי לה אז בסיפור הראשון, "ובגן הייתי עם ילדים אחרים, ושבוע אחרי שהתחיל החופש, הגענו. אני עוד זוכרת את השורות שדיקלמתי במסיבת הסיום של הגן" , אמרתי לה, נעמדתי על ערימת חציר, וחזרתי על השורות שלי:
"לי תהיה חֶבְרה אחרת,
סֶפֶר, עפרון, מחברת,
לגננת הטובה, אומר: שלום, תודה רבה".

"כך דיקלמתי גם אז, מעל הבמה הגבוהה" , סיפרתי, "והגננת חיבקה אותי ואמרה ´אני יודעת שאת תהיי תלמידה טובה´, וחילקה לכל ילד עפרונות צבעוניים ומחברת, ואחר כך שרנו את  ´חמש שנים על מיכאל´, ואחר כך גם אמא חיבקה, והלכנו יד ביד הביתה לחדר על הגג, עם המרפסות הענקיות שהקיפו אותו מכל צידיו, והמון המדרגות שהובילו אליו, עד לקומה החמישית, ואמא אמרה ´את היית נהדרת, נהדרת´. אבא חזר הביתה ואמא סיפרה לו, והוא חיבק ונישק, ואפילו הסכים שאטפס על הנעליים שלו, נעולות לרגליו, וככה שנינו נרקוד. הוא זמזם מנגינה, הילך בצעדים קטנים, ואני גבוהה יותר מתמיד, כשרגלי על נעליו, רוקדת את אותם הצעדים, מרגישה את הקצב, ומחבקת אותו, ואוהבת ומאושרת. כל כך מאושרת. ואחר כך, לפני השינה, שוב סיפר לי על הליצן והתעלולים שלו מספר התמונות שאהבתי, ואמר: ´כן ליופי, כן ליופי´, ולא ידעתי אם זה הליצן אומר את השורה הזאת או אבא. כך או אחרת זה היה הסימן שהסיפור נגמר וצריך לישון, והוא ליטף לי את התלתלים, ונשק לי נשיקת לילה טוב, ונרדמתי" .


´זה סיפור נורא יפה´ , ד´ אמרה אז, ואני אמרתי, ´יופי, ועכשיו אני חייבת ללמוד לעוף´, וקפצתי מעל ערימת החציר ההיא, ערימת חציר אחת.

בינתיים ירד הערב, ונתנו ידיים, ורצנו מהר אל בית הילדים,  וקצת לפני שהגענו ד´ אמרה ´מחר תספרי עוד, ובינתיים אני אחלום בשבילך את השבוע של אחרי´ , ואני פחדתי שהיא באמת תחלום על השבוע ההוא, אז אמרתי לה ´מספיק לך עם החלומות של אמא שלך, את לא צריכה גם את שלי´ . ובשביל שהיא לא תחלום ידעתי שדבר ראשון למחרת, אני צריכה לספר לה את המשך הסיפור ההוא. וגם ללמוד לעוף, אבל לפני זה סוף הסיפור. או לעוף. מה שקודם. וליתר בטחון אמרתי, ´יותר טוב תזמיני לך חלום-סתם, זה הכי בטוח´ .




פורסם ב- 2/1/2004 בבלוג בתפוז.

4 תגובות:

  1. מאוד אהבתי. ושוב אני 'נזרקת' לסיפורי אלנה פרנטה עליה ועל החברה הטובה שלה, לילה. משהו שקשור גם בנושא כתיבה, ותחרות בין שתי ילדות. זה נקרא לי כמו התחלה של סיפור ארוך ובשל.

    השבמחק
    תשובות
    1. אהה, אני ממש חייבת למצוא זמן ולקרוא את הסיפורים של אלנה פרנטה ... תודה על תגובתך, ומתנצלת על שרק כעת השבתי. הייתי בטוחה שכבר עניתי לך מקודם.

      מחק
  2. יפה מאוד!
    הזכיר לי שאני לא הסתפקתי בהגבהה של נעליים. הרגשתי ענק בישיבה על הכתפיים :)

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, זו חוויה שאני זוכרת ממש לטובה, הריקוד שלי הקטנטונת עם הרגליים על הנעליים של אבא .. לא היו אצלו הרמות לכתפיים או טילטולי "אווירון" כאלה ... הוא די פחד לגעת בי. מהאבות שחרדים לגעת .. כך שחווית הריקוד על נעליו זכורה לי כחוויה של קירבה בינינו. זה והסיפורים של לפני השינה, כמובן.
      תודה על תגובתך וסליחה על האיחור בתשובתי.

      מחק

הסיפור הראשון 2

   והיא כנראה באמת חלמה חלום-סתם, כי בלילה ההוא היא לא בכתה, ובמשך כל הבוקר שאלה מתי כבר אמשיך לספר לה, ולא הייתי בטוחה שא...