גנבו לה את המכונית

שמעתי שגנבו לה את המכונית

מתחת לבית, ואני לא יכולה הייתי שלא להיזכר במקרה דומה שקרה לי.

זה היה לפני שנים רבות, ארזנו לו את המזוודות, כי למחרת באשמורת שנייה של הלילה, צריכים היינו לנסוע לשדה התעופה, להסיע אותו ועוד ידידה, לטיול הראשון לארה"ב.
מטבע הדברים הייתה התרגשות עצומה, סיכמנו שאני אסיע, אאסוף את ידידתו ונסע, שעה שקטה על הכבישים, ולא צפיתי לבעיות מיוחדות; את החיפושית שלי אני מכירה, ועל כל בעיה כמעט אהיה מסוגלת להתגבר, תוך שעה וחצי גג נהיה שם, הערכתי. יהיה די זמן לביקורות, לפרידה הקשה, להתרגש, לבכות, לחבק.

ירדנו בשלוש ולא מצאנו את המכונית. נקל לשער את תחושת העלבון, הכעס חוסר האונים, שגם בימים כתקנם מלווים אירוע אומלל שכזה, לא כל שכן ביום מיוחד ולחוץ כל כך, בשעה הזויה, שלא בטוח שניתן בכלל למצוא בה איזה נהג מונית מטורף שיסכים בהתראה של כלום להסיע בחפזון לנמל התעופה, במצב של ערנות מספקת כדי להגיע לשם בשלום.
איכשהו, מצאנו נהג, ושידלנו אותו תמורת סכום "סמלי" שאין שעה יפה מזו לצאת לדרך, והגענו בשעה הנכונה, מעט לפני הטיסה, אבל מספיק כדי להיקרע ולהתרסק מהפרידה הראשונה לכל כך הרבה זמן.
תוך כדי שאני חוזרת משדה התעופה לביתי, בעודי במונית, אני רואה את מכוניתי הגנובה, נוסעת לכיוון השני. זה היה כביש ראשי, שלא ניתן היה בהתראה קצרה לפנות לכיוון הנגדי, ולרדוף אחרי המכונית והנוהג בה... רק ניתן היה לראות בצער, שהיא פונה אל עבר עיר אחרת.

המשכנו בנסיעה, ועצרנו בתחנת המשטרה, בעירי. הגשתי תלונה על הגניבה, סיפרתי להם שראיתי את המכונית בכיוון הנגדי, ואולי אפשר עוד למצוא אותה... אם נספיק להתקשר לתחנת המשטרה של אותה עיר, בה ראיתי את המכונית.
"מספר הטלפון של התחנה מקולקל", הם אמרו. כעבור כחצי שעה הם בישרו לי, "המכונית כבר בטח במשחטה, מפורקת. בטח יש לך ביטוח".
"לא, אין לי ביטוח, רציתי, אבל הם צחקו עלי, ´לא חבל על הכסף, מי יגנוב חיפושית מיושנת?´ - אמרו, ואין ביטוח." לשוטר האדיב, לא נותר אלא להצטער, ולרמוז לי שעדיף שאוותר עליה, ... שלא ´אבנה´ על מציאתה.

כעבור שנה, התקשרו אלי, לעבודה, "את איבדת לפני שנה חיפושית? מספר זה וזה וזה ... "
"כן, איזה יופי! מצאתם אותה???" - שאגתי בשמחה.
"לא, רצינו להודיע לך שסגרנו את התיק" - הם בישרו.

פורסם לראשונה ב- 18 בנובמבר 2003, בבלוג שבתפוז.